יש לי ספר מעולה שאני רוצה להמליץ לכם עליו. משהו שאתם פשוט חייבים לקרוא. יצירה מופת מדהימה ששינתה לי את החיים. הקרם דה לה קרם של הספרות. אתם לא מבינים איך נהניתי לקרוא אותו. ספר שלא הצלחתי להוריד מהיד לשנייה ובלעתי אותו בנשימה עצורה.

כן, יש לי את הספר הזה.

לא, אתם לא יכולים לקבל אותו.

אני לא משאיל ספרים. יש לי מין בעיה כזאת. אני לא מוכן לראות ספר יוצא מהבית שלי בידיים של מישהו אחר. אני יודע שזה לא כל כך נחמד מצידי להמליץ לאנשים על ספרים ואז למנוע מהם את הקריאה, אבל אני מצטער, הספרייה שלי לא ציבורית, ואצלי אין קנסות למאחרים.

אתם רוצים לקחת את האוטו שלי? אין בעיה. איזה בגד או שניים? בכיף. חתול? למה לא. הספרים נשארים כאן.

פעם הייתי נותן לאנשים לקחת איזה ספר שהם רוצים. ברור שהספרים לא חזרו אלי אף פעם אז התחלתי לכתוב את השם שלי בתוך הספר. כמה זה עזר? זה לא. אפשר להגיד שנכוויתי. אז הפסקתי להשאיל ספרים. אתם רוצים לקרוא את הספר? תקנו אותו. אתם לא רוצים לקנות? תעשו מנוי בספרייה. זה חינם, זה נוח, ואם לא תחזירו להם את הספר הם יקנסו לכם את הצורה.

תסתכלו על הספרייה שלכם. כמה מהספרים שם לא שלכם? כמה ספרים חסרים לכם? אני יודע שהספרייה שלי הייתה יכולה להיות הרבה יותר גדולה אם הייתי מתפכח מוקדם יותר.

כולם יודעים את זה. ברגע שמישהו שואל ממך ספר, רוב הסיכויים שלא תקבל אותו בחזרה לעולם. יעברו כמה שבועות, אתה תשכח מזה והספר יאבד לעד בתהום הנשייה. כשתחפש את הספר אחרי שנה או שנתיים, תיזכר פתאום שהשאלת אותו למישהו. אבל למי? ואם תזכור למי, באמת תתקשר אליו לדרוש ספר שהשאלת לו לפני חמש שנים? הרי הספר כבר מזמן לא אצלו. הוא נתן אותו לאחותו שהבטיחה לשמור עליו מיד לפני שמסרה אותו לחברה הכי טובה שלה שהעבירה אותו לגננת של הילד שהשאילה אותו לחבר של בעלה.

אני מצטער. אני מוציא את עצמי מהתפוצה הוויראלית הזאת.

בתמונה: אחד מחברי הטובים עם הספר 'אלים אמריקאים' שנפל חלל

נ.ב:
אני לא משאיל גם דיסקים, אבל זה כבר לא כזה רלוונטי