אם יצא לכם להסתובב בשנים האחרונות בתל אביב, בטח שמתם לב לזה שכמעט כל הגברים הצעירים בעיר מתהדרים בזקן עבות ובקעקועים. האפנה הזו לא התחילה בארץ, מן הסתם, והיא רוכבת על הגל ההיפסטרי העולמי של השנים האחרונות שהביא לנו כמה תופעות לוואי מרגיזות, כמו משקפיים עם מסגרות מעץ מלא, סנדלים עם גרביים בקטע אירוני ומודע לעצמו ובירה מכבי. כמו כל טרנד אפנתי, גם כאן נראה כאילו המוני שיבוטים מציפים את הרחובות בעודם משוכנעים שהם מגשימים את הביטוי העצמי הייחודי שלהם על ידי זה שהם נראים בדיוק אותו הדבר (למען הסר ספק, הזקן שלי נובע מעצלות והקעקועים שלי הגיעו – ברובם – בשנות התשעים). כי בסופו של דבר בכל טרנד שיהיה, אם זה סגנון לבוש, סגנון בישול או סגנון חיים מסוג זה או אחר, אנשים עושים משהו בגלל שכל השאר עושים אותו. אבל מי היה האדם הראשון שהצית את הטרנד הזה? מי היה אותו אחד שהסתכל על התמונה המפורסמת של הרצל על המרפסת ואמר לעצמו "ככה אני רוצה להיראות", שנייה אחרי שהפקיד את עורו בידיו של המקעקע השכונתי?
זה בדיוק מה שמנסה לגלות סנדי פוסטר (ד"ר סנדרה פוסטר בשבילכם), גיבורת הספר "המשכוכית" מאת קוני ויליס. לא, לא. היא לא מנסה להבין מי היה המזוקן הראשון שבחבורה. אבל היא כן מנסה להבין איך טרנדים נוצרים. אם להיות מדויקים אף יותר, היא מנסה להתחקות אחר האישה הראשונה שקיצצה את שערה הארוך והציתה את טרנד תסרוקות ה"בוב" ששטף את העולם אי אז בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת.
מקור: ויקיפדיה
הרבה זמן תכננתי לקרוא את הספר הזה, מאז שקראתי לפני כמה שנים את "מלבד הכלב" ו"ספר יום הדין" (אני אתעלם ברשותכם מ"המעבר") המצוינים פרי עטה של ויליס. למי שלא מכיר, קוני ויליס היא סופרת מדע בדיוני אמריקאית עטורת פרסים, הלוקה בחיבה יתרה למסע בזמן, לתורת הכאוס ולסאטיריקנים אנגלים מתחילת המאה העשרים. אבל כמו שכולם יודעים, כוונות לחוד ומעשים לחוד. ערימת ספרים חדשים במשקל גופי והעובדה שלא קל להשיג עותק בעברית של הספר דחקו את הרעיון הזה לפינה. עד שיום אחד קיבלתי מייל מאמזון שמזמין אותי לרכישה המוקדמת של ספרה החדש של ויליס – Crosstalk – רומן קומי מדע בדיוני שנכתב בהשראת פ. ג'. וודהאוס. אמנם הפעם האחרונה שקראתי משהו שנכתב בהשפעת וודהאוס הותירה את נפשי מצולקת, אבל אחרי שהוכיחה את עצמה כשהעניקה טיפול מסור לג'רום ק. ג'רום ב"מלבד הכלב", הרשיתי לעצמי להזמין את הספר. אבל מה אקרא בינתיים? עלתה השאלה. הרי אחרי ההבטחה הגדולה לרומן קומי מדע בדיוני קליל, איך אוכל להסתפק בפחות מזה? החלטתי לוותר על הניסיון להשיג עותק מתורגם של "המשכוכית" ולקרוא את הספר בשפת המקור.
ומזל שעשיתי את זה, בגלל שהספר הזה הוא בדיוק מה שהייתי זקוק לו בעיצומו של משבר קריאה. כפי שציינתי כבר, שני הנושאים החביבים על קוני ויליס הם מסע בזמן ותיאוריית הכאוס. בספר הזה אין כל אזכור למסע בזמן, אבל הכאוס שולט בו ביד רמה. הטירוף שמלווה את מחקרה של ד"ר פוסטר מתעצם במהלך הספר ומגיע לגבהים שלא הייתם מצפים להם גם אם היו נושכים אתכם בישבן, אבל בלי להפוך את הספר לאבסורדי מדי, או ליתר דיוק, להפוך אותו לאבסורדי בדיוק במידה הנכונה.
אני לא מתכוון להכביר במילים על העלילה של הספר, בגלל שאת הרעיון הכללי כבר קיבלתם. מה שאתם יכולים להיות בטוחים לגביו, זה שתקבלו מידה הגונה של ביקורת על תרבות הטרנדים ועל הדרך בה אנחנו נוטים לנהור אחריהם. הביקורת הזו מגיעה בין היתר בפתיחת כל פרק, כאשר בעיצומו של תיאור טרנד זה או אחר מהעבר קשה להתעלם מהעוקצנות שבנימתה של המספרת, עוקצנות שהולכת וגוברת ככל שהעלילה מתפתחת.
מה אין בספר הזה? מדע בדיוני. ושוב, גם כאן אדייק. יש כאן מדע ויש כאן קצת בדיוני, אבל הספר הזה הוא בראש ובראשונה רומן קומי, וככזה הוא מושלם. למען האמת, משהו באווירה האנרכיסטית לייט שלו הזכיר לי מאוד את "יומנה של בריג'ט ג'ונס", שיצא באותה שנה (1996). אז נכון, גיבורת הספר שלנו לא צריכה להתמודד עם מארק דארסי ודניאל קליבר בעודה גולשת במורד עמוד בתחנת כיבוי אש, אבל האמינו לי שיש לא מעט דמויות בספר הזה (בהן פְלִיפּ, המנהלת האדמיניסטרטיבית מהגיהינום) שהיו מתישות גם את החזקים שבינינו, וכל זאת בלי לאבד גרם אחד של אמינות.
לסיכום, ספר מעולה.
חמש כבשים מטופשות במיוחד ופרפר זהוב אחד שמשיק את כנפיו.
המשכוכית / קוני ויליס / הוצאת זמורה-ביתן / מאנגלית: עמנואל לוטם וגפי אמיר
נ.ב
כפי שציינתי, לא קל להשיג את הגרסה העברית של הספר הזה מאחר ועברו יום או יומיים מאז פורסם, ואתם יודעים מה קורה לספרי נישה במהלך השנים, אבל ניתן להזמין אותו ישירות מההוצאה בקישור הזה. אתם יכולים להשיג אותו כאן בשפת המקור.
קראו גם:
מישהו אמר כאוס?
עוד סופר שמנסה להבין את המשיכה של אנשים לפעולות משונות
ועוד ספר שלא מדבר על מסע בזמן
