הספר 'חינוך סיבירי' מתאר את סיפור התבגרותו של ניקולאי לילין כילד הגדל במחוז טרנסניסטריה בסיביר.
ניקולאי 'קולימה' גדל בקהילה של פושעים שמתנגדים באופן פעיל לשלטון הסובייטי. הוא מתאר את הקהילה ואת ההווי שלה על ידי אנקדוטות קצרות המשולבות זו בזו ויוצרות תמונה שלמה של עולם השונה לגמרי מזה המוכר לנו. הוא מספר על ילדותו ועל נעוריו, על הטיפוסים הצבעוניים שאפיינו את נוף ילדותו, על ההיתקלויות השונות שלו עם החוק ועל התמחותו במקצועו כמקעקע של קהילת הפשע.
המוזר הוא שמדובר לכאורה בקהילה פורעת חוק, אך אחת כזו שיש לה אינספור חוקים נוקשים משל עצמה. יש כל כך הרבה איסורים וכללי התנהגות שחייבים להקפיד עליהם, כך שבעצם אי אפשר לקרוא לקהילה חסרת חוק, כי אם בעלת מערכת חוקים אלטרנטיבית. ובאמת, הקהילה דואגת לצרכיה בדרכה שלה, ומטפלת באלה שמפירים את חוקיה בצורה המיוחדת שלה. אנחנו מקבלים בעצם הצצה לתוך חברה שמנתקת עצמה במודע ובמכוון מהעולם החיצוני.
ניקולאי רוצה לספר לנו הכל ולפעמים זה יוצר מין תחושה של בלבול. יש רגעים שהוא קופץ מסיפור לסיפור בצורה אסוציאטיבית עד שאתה לא באמת זוכר מה בעצם קורה עכשיו, מה קרה לפני שנים, מה זיכרון שלו ומה סיפורים ששמע.
סגנון הסיפור שלו אגבי, גם כאשר הוא מתאר מקרים קשים של פשע ואלימות, מה שמעביר דווקא לא רע את התחושה היומיומית של מי שחי את החיים האלה כמובנים מאליהם. הסיפור מעניין, אך אין ספק שזה לא ספר שיכנס לפנתאון ספרי המופת של כל הזמנים.
שלושה קעקועים ושנת מאסר אחת.
חינוך סיבירי / ניקולאי לילין / כנרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור / מאיטלקית: מורן אטיאס
נ.ב:
מאחר והידע שלי באיטלקית זעום עד בלתי קיים, אין לי דרך לדעת אם זו אשמתו של ניקולאי לילין שכתב את הספר או של מורן אטיאס שתרגמה, אבל הספר כתוב בצורה מאד ילדותית. השפה לא הכי מפותחת והתיאורים של האירועים די פשטניים ולי אישית זה די הפריע.
