בספרו השני 'ילדי הסקויה' מביא לנו גון בן-ארי את סיפורו של העולם שאחרי זריקת ה- אל.אי.אי. זריקה המאריכה את תוחלת החיים של מי שמקבל אותה בלידתו עד אלף שנים. סליחה, הרשו לי להתחיל מהתחלה. בן-ארי מביא לנו את קורותיו של ינון, ממציא התרופה, בתקופת השואה. סליחה, הסיפור הוא בכלל על ניקולינה, נערה תל אביבית שכל החיים (כמעט אלף שנים) לפניה, המנסה לפענח את הרמז שהשאיר לה סבה במכתב האחרון ששלח לה לפני שהלך לעולמו. לא, איתמר, ילד נהללי שאימו עזבה אותו. לא…

כמו שבוודאי הבנתם, יש הרבה מאד סיפורים נפרדים בספר הזה שמתחברים יחד למארג קסום שאתה לא יכול לדעת מהיכן הוא מתחיל ובטח היכן ייגמר. זוהי אגדה מודרנית יפה, גם אם לא במונחים הקיצ'יים שלה.

כמו כל הסיפורים הטובים, זה סיפור על אהבה. כבר בעמוד הראשון אנחנו לומדים ש"כל אחד ממציא אינסוף אהבות", וככל שמתקדמת העלילה, אנחנו מבינים כמה זה נכון. יש כאן כל כך הרבה סיפורי אהבה וכולם כואבים כמו שאהבה אמתית צריכה להיות.

גון בן-ארי אוהב לשחק עם הכתיבה ועם המילים וזה ניכר בכל עמוד. אם זה במילים שיונה, סבו של איתמר, מפרק להנאתו ואם בסגנון הכתיבה השונה מעט של בן-ארי. הדימויים והתיאורים שהוא משתמש בהם אינם קונבנציונליים וממחישים את הניסיון שלו להביא משהו חדש, או לכל הפחות לא למחזר קלישאות חבוטות. אין לו בעיה להשתמש בשפה חדשה ויומיומית בשילוב עם שפה ספרותית עשירה והוא עושה את זה טוב. סגנון הכתיבה שלו משתנה מעת לעת בהתאם לדמותו של המספר אך בניגוד לסופרים אחרים שמנסים לדבר מפיהם של ילדים בשפה שלא מתאימה להם, כאן לא מורגשת ידו של הסופר כאשר המספרים הם נערה בת שש-עשרה או ילד בן אחת-עשרה.

אני מודה שלקח לי רגע להתחבר לסגנון הכתיבה של בן-ארי ושהיו רגעים בספר בהם לא הבנתי כל כך למה התכוון המשורר, אבל היה שווה להגיע לסוף ולהבין איך הכל מתחבר.

לסיכומו של עניין, ספר מעולה

חמישה קירות זכוכית ואלף שנות חיים

ילדי הסקויה / גון בן-ארי / זמורה ביתן – מוציאים לאור

נ.ב:
שימו לב לוולדימיר ולסיפורים המופרכים שלו. אולי תלמדו משהו.