שנייה לפני שהלך לעולמו, ביקש אביו של ג'ד פוקסמן שמשפחתו תשב עליו שבעה. חברי המשפחה היהודית אמריקאית מופתעים קצת מהבקשה מאחר ואביהם מעולם לא היה קרוב לדת, אך נאלצים למלא אחר משאלתו האחרונה. כמובן שריכוזם של כל בני המשפחה יחד במשך שבוע שלם גוררת סיטואציות משעשעות מחד וגוררת התמודדויות עם שדים מן העבר מאידך.
יש לי בעיה עם דמויות שנונות מדי, וכאן כולן כאלה. כל הערה עוקצנית מגיעה בדיוק במקום ונענית מיד בתגובה. צר לי, אבל אין אנשים כאלה. כמה פעמים מישהו אמר לכם משהו ורק אחרי כמה דקות, הרבה אחרי שאיבדתם את שעת הכושר, פתאום חשבתם על התשובה האולטימטיבית?
היחיד בספר שלא סובל מתסמונת שנינות היתר הוא בארי, גיסו של המספר. המלצה שלי, שימו לב לכל מילה שיוצאת לו מהפה.
הסיפור עצמו טוב. סיפור על החיים שהיינו רוצים שיהיו לנו לפני שהמציאות הכריעה את הכף, על משפחה ועל אהבה.
ארבעה נרות נשמה
מכאן אני ממשיך / ג'ונתן טרופר / כנרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור / מאנגלית: נדב דרור
נ.ב:
אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולפנות שוב לאותם ברגים קטנים במערכת שעומלים על כתיבת הטקסט בגב הספר. אני מבין שהמטרה שלכם היא בין היתר להגביר מכירות, אבל לקרוא לספר הזה מצחיק עד דמעות יהיה הרבה מעבר למוגזם. כן, מצאתי את עצמי מגחך פה ושם, אבל הדמעות הגיעו דווקא ברגעים היותר מרגשים של הספר.
תודה מראש, צוות ההנהלה
