הרעיון המרכזי מאחורי הספר 'משחקי הרעב' לא מקורי במיוחד. דמיינו עולם בו נערכות תכניות מציאות בהם המתמודד שמנצח הוא זה שנשאר בחיים. ראינו סרטים כאלה, קראנו סיפורים כאלה ונשמע עוד הרבה גרסאות שונות ומשונות לרעיון השחוק הזה. אז למה לעזאזל אני לא מצליח להוריד אותו מהיד? כמה סיבות.
בתור התחלה, הספר כתוב בצורה קולחת וקלה להבנה. אם יש משהו שיכול להתיש במהלך קריאה של ספר מדע בדיוני או פנטזיה זה סיפור מסובך מדי שמתרחש בעולם שחוקיו לא ברורים לחלוטין ושכל הזמן מתגלים עליו עוד ועוד דברים שנועדו רק לתרץ את ההגיון הפנימי של יקום שונה זה.
סיבה נוספת לכך שהספר הצליח לסחוף אותי היא הגיבורה של הספר. בניגוד לסופרים רבים אחרים שמנסים ללא הצלחה יתרה לדבר מפיהם של בני נוער בלי לזכור איך דיברו וחשבו כשהיו בגילם, מצליחה סוזן קולינס ליצור דמות של נערה שובת לב ומעוררת הזדהות והכי חשוב – אמינה. לא נתקלתי במהלך הקריאה במשפט אחד או מחשבה אחת שעוברת במוחה שיצר איזשהו דיסוננס עם הגיל שלה. גם אם קיים אחד כזה, הוא מתיישב במקום עם ניסיון חייה והעולם בו היא חיה.
למי שממש חייב תקציר של הספר – קטניס בת השש עשרה חיה במחוז ה- 12 של המדינה פאנם אשר חולשת על גבולותיה של ארצות הברית לשעבר. אנחנו מתוודעים אליה מעט לפני שהיא נבחרת להתמודד באחד האתגרים הכי קשים של חייה. פעם בשנה בעת האביב נדרשים כל אחד משניים עשר המחוזות במדינה לשלוח שני 'מיועדים' – נער ונערה – להשתתף ב'משחקי הרעב'. כמו שבוודאי הבנתם כבר, 'משחקי הרעב' הוא שמה של התחרות העקובה מדם בה נלחמים המשתתפים על חייהם והמנצח הוא זה ששורד (באופן מילולי) אחרון. במילים אחרות, מין שילוב חולני של קרבות גלדיאטורים עם "הישרדות".
ספר מותח, מעניין וסוחף – ארבעה חצים.
משחקי הרעב / סוזן קולינס / כנרת בית הוצאה לאור / מאנגלית: יעל אכמון
.jpg)
נ.ב:
אחת האכזבות היחידות שהיו לי מהספר הייתה כשגיליתי רק כשהגעתי לסופו שהוא החלק הראשון בטרילוגיה. אני מאמין שאם הייתי שם לב לזה קודם לא הייתי מתאכזב כל כך, אבל יש משהו קצת מבאס בלהגיע לסוף ספר ולגלות שאתה בעצם רק בהתחלה.
