אין מה לעשות. אני סאקר של ספרי מתח. יש בי משהו שלא מצליח לעצור את עצמו כשאני נתקל בספר מתח עם כריכה שחורה על המדף בחנות הספרים. רוב הפעמים אני יודע שאני מחזיק ביד זבל, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להחזיר אותו למדף ולהמשיך בשגרת היום שלי. אני אקח את הספר, אקרא אותו עד סופו, אקלל את עצמי על הטעות ואחזור עליה בשנייה הראשונה שאוכל.
למה? זאת שאלה שמוטב להפנות לפסיכולוג שלי, אבל אני בספק אם אפילו הוא יוכל להתחקות אחרי התשובה לשאלה הכה קשה הזאת.
הפעם מי שתפס את עיני היה הספר המופרך 'ספריית המתים'.
כריכה שחורה, קולמוס מוכתם והכותרת בפונט אפל. לא היה לי סיכוי.
תשעה אנשים זרים לחלוטין נרצחים לאחר שהם מקבלים גלויות לבנות עליהם מופיע תאריך המוות שלהם. סוכן האף.בי.איי האגדי וויל פייפר יוצא בעקבות הרוצח המתוחכם. בינתיים העלילה עוברת לילד שננטש במנזר אי שם באנגליה בשנת 777, והופ פתאום היא מדלגת לשנת 1947 לסיפורה של חבורת ארכאולוגים שמוצאת תגלית "מרעישה".
גלן קופר, כיאה לתסריטאי אמריקאי, מאכיל את הקורא בכפית באופן כזה שלא משאיר לו שום מקום למחשבה. הוא מן הסתם מזן התסריטאים שידחפו צילומי אילוסטרציה בכל מקום אפשרי כדי שהצופה לא ייאלץ לדמיין חלילה את היד שפותחת את הדלת בכתבה על פריצה לבית אבות, וכך הוא עושה גם בספר הראשון שלו. אבל מה שעובד על בטטת הכורסה האמריקאית הממוצעת לא בהכרח יעבוד על הקוראים המושבעים של ספרי מתח שרגילים להפעיל את המוח שעות נוספות בניחושים אינסופיים איך ייגמר הספר.
התוצאה היא שאני ידעתי פחות או יותר מי האיש הרע בפרק השני, והבנתי מה הרעיון הכללי (וההזוי) של הספר הרבה לפני שהוא נחשף במלואו. הדבר היחיד שלא ציפיתי לו הופיע בעמוד האחרון של הספר, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, והפך את כל הספר לסיפור פואנטה מעט ארוך מדי לטעמי.
לסיכום- לא משהו, אם כי לא מזיק.
שני קולמוסים וחצי מגילת קלף.
ספריית המתים / גלן קופר / כנרת, זמורה ביתן – מוציאים לאור / מאנגלית: אינגה מיכאלי
נ.ב:
סוכן אף.בי.איי שתיין מקבל תיק חשוב ובעייתי חודשים ספורים לפני הפרישה. כמה קלישאתי אפשר להיות?
נ.ב.ב:
למי שכתב על גלן קופר בגב הספר. למה למען השם נראה לכם שזה מעניין אותי שהוא "מתגורר במסצ'וסטס באחד הבתים העתיקים באמריקה"?
