לואיס הערפד המיוסר מספר את סיפורו המתפרש על פני כמה מאות שנים לבן תמותה צעיר המבקש לראיין אותו. הסיפור מתחיל בהפיכתו של לואיס לערפד, וממשיך בתלאותיו המייסרות בשנים שחלפו מאז.
הספר כתוב טוב. התיאורים של אן רייס מלאים חיות ומעבירים יפה את התקופה ואת תחושותיו של הגיבור. הסיפור עצמו מעניין, ולעתים מותח, אבל קיימת בו איזושהי בעיה בבניית הדמויות. בכל הספר, על שלל הדמויות שמשתתפות בטרגדיה הוויקטוריאנית הזו, יש רק שתי דמויות עם תוכן אמתי. רק שתי דמויות שהקורא יכול להבין את האישיות שלהן וגם אם הוא לא מזדהה איתן לחלוטין, יכול להרגיש קירבה מסוימת של היכרות. כל שאר הדמויות, גם כאלה שחיוניות ומשמעותיות לסיפור, לא מקבלות את אותו טיפול מסור מהסופרת וחבל שכך.
קראתי את הספר בפעם הראשונה לפני חמש עשרה שנים וזכרתי שהוא טוב. מה שלא זכרתי היה כמה מייגע יכול להיות הערפד ברחמיו העצמיים וברגשנות הדביקה שלו. מהבחינה הזו אן רייס המשיכה את הקו שהתווה בראם סטוקר ברומן המפורסם שלו, רק שבעוד אצלו הדביקיות המגעילה שמורה לקרבנותיו של הערפד, אן רייס מגדילה לעשות ומנסה לתת צלם אנוש למפלצת.
ספר לא רע, אם כי לעתים מתיש ברגשנותו.
ארבע טיפות דם.
ראיון עם הערפד / אן רייס / מודן הוצאה לאור / מאנגלית: אריה בובר
נ.ב:
שמחתי לראות שיצאה הוצאה מחודשת של הספר, והפעם בלי תמונות מהסרט על הכריכה. באופן כללי, יש לי בעיה עם תמונות מגרסאות הוליוודיות על ספרים, דבר שגודע את הדמיון המפותח של הקורא ומכריח אותו לדמיין את הגיבורים כפי שהבמאי החליט שעליהם להיראות.
