הכל מתחיל כאשר מאי מקבלת חבילה ובתוכה תיבה נעולה. התיבה היתה שייכת לאימה שמתה זה מכבר, והדיירים בדירתה מצאו אותה תחובה באיזו פינה באחד מנקיונות הפסח. מאי סקרנית לדעת מה יש בתוך התיבה, אבל אין לה מפתח והיא לא רוצה לפגוע בתיבה בצורה זו או אחרת. היא מגיעה למסקנה שהמפתח נמצא אצל אחותה לילי, אתה לא דיברה למעלה מעשר שנים ולמען האמת, אין לה כל כך מושג איך להשיג אותה. מה לעשות?

מאי יוצאת לחיפוש אחר אחותה ותוך כדי אנחנו מתוודעים לסיפורה הלא קל ולאישיותה החרדתית משהו.

דילמה. מה לכתוב על ספר שסחף אותי ולא נתן לי להוריד אותו מהיד עד הפרק האחרון? מה לכתוב עליו אם הפרק האחרון אכזב אותי להכעיס?

הספר כתוב טוב. ליאת רוטנר הצליחה לבנות כאן דמות אמינה שמאד קל להתחבר לאישיותה המתוסבכת. הסיפור עצמו מעניין, אם כי לעתים פשטני. מערכת היחסים של הגיבורה עם אימה היא כנראה אחת הבעייתיות ביותר שקראתי עליהן, אך האופן בה היא מוצגת הצליחה לשמור על יציבות לאורך הספר ולגעת ללבי.

בלי לגלות יותר מדי מהעלילה, רק אומר שכנראה אהבתי את הספר אם התעצבנתי כל כך כשבסופו הוא הפך לסתם עוד סיפור פואנטה. ברגע ההתגלות הרגשתי קצת מרומה. בדרך כלל כשאני קורא סיפורי פואנטה מהזן הזה אני חש צורך לקרוא אותם מההתחלה ולחפש רמזים ל"סוף המפתיע". הפעם לא חשתי כך, ולדעתי זה אומר הכל.

שלושה מפתחות לתיבת נגינה שכנראה כבר לא תיפתח.

ארבעה וחצי אם הוא היה נגמר אחרת.

תחת כנפך / ליאת רוטנר / ידיעות אחרונות – ספרי חמד

נ.ב:
ח"ח ענק לנאוי+שירה על עיצוב את הכריכה.

נ.ב.ב:
למרות כל האמור, והאכזבה מהפרק האחרון, לכתוב ספר כזה בגיל 24 זה מרשים מאד.